אור גדול שנגדע באחת
עמית להב למדה במקיף י"א, מחזור ו', במסלול מדעי. ילדה שכולה חיוך, מצוינות, אנרגיה בלתי נגמרת. תלמידה מבריקה, מוקפת חברים, חרוצה, עצמאית – מלאה באור ושמחת חיים. צחוקה המתגלגל, חיוכה המדבק, האהבה שהעניקה ללא גבול – כל אלה נגעו בלבבות כל מי שהכיר אותה.
עמית הייתה הרוח החופשית בהתגלמותה. טיילה בדרום ובמרכז אמריקה, ראתה עולם, נשמה אותו. גלישה, צלילה, רכיבה על סוסים – היא רצתה לחוות הכל, לטעום מהחיים עד תום. מוזיקה, ריקודים, צחוק מתגלגל בין חוף לים. והשנה – השנה הייתה אמורה להתחיל את לימודיה במדעי המחשב, עם חלומות גדולים, תקוות אינסופיות. תקוות שנגדעו באחת. בפעימה אחת. ביריית רובה אחת.
זעקתה של אמא, קרן:
"אני כועסת!!! אני כועסת שעמיתי שלי לא תחווה את האהבה הגדולה שהייתה אמורה לחוות, שלא אעמוד לצידה ביום חופתה, שאני לא אראה אותה מגשימה את כל החלומות שהיו לה… אני כל כך כועסת!!!"
אמא שלה דאגה לה תמיד. דאגה כשטיילה בין הכפרים הנידחים בדרום אמריקה. דאגה כשהעפילה על הרי געש, כשהתנדבה לעזור לנזקקים, כשהייתה בדרכים. וכשביום שבת בבוקר התקשרה אליה – היא דאגה שתהיה לה מיגונית. כי מי בכלל יכול היה לדמיין משהו אחר?
עמית, שרק שבועיים קודם לכן חגגה את יום הולדתה ה-23, התרגשה כל כך להתחיל את חייה הבוגרים. מלאת חלומות, חדורת מטרה, יפה לא רק מבחוץ – אלא ובעיקר מבפנים. כל כולה נתינה, אהבה, חיים.
ובבוקר השבעה באוקטובר 2023, בשבת השחורה – חייה נגדעו במסיבה ברעים.
יהי זכרה ברוך.